בוקר:
07:30 3 כפות גרנולה, גביע יוגורט 5%, חצי כוס חמוציות, אפרסק.
ביניים:
11:00 שני חטיפי "שוגי גו!"
13:00 4 פרוסו לחם מלא, חצי כף שמן זית, כף חומץ בלסמי, כוס לימונענע.
צהריים:
15:30 שתי פרוסות פשטידת חצילים; חצי כוס קישואים מוחמצים; פרוסת לחם; גבינת רוקפור וכף גבינת שמנת.
ביניים:
18:00 קפה שחור עם כפית סוכר; רבע פרוסת עוגה; 3 בקלאוות קטנות.
בנוסף רבתי היום עם שני ההורים שלי על ענייני המשקל.
סיפרתי לאמא שלי בהתלהבות שאתמול השתמשתי לראשונה במד-הדופק שהם קנו לי ליום-ההולדת (לבקשתי) בחדר הכושר, שצעדתי שעה שלמה במהירות גבוהה וששרפתי, לפי המד, יותר מ-500 קלוריות. התגובה שלה היתה: "נו, וכמה אכלת אחרי זה?"
בהתחלה עוד היה לי דחף לענות לה, ואז פשוט אמרתי לה: "זה לא יפה מה שאת עושה. אני מספרת לך בהתלהבות על הצלחה שלי, ובמקום לעודד את יורדת עלי." היא נבוכה מזה וקצת התבלבלה, ואז אמרה, "לא, תמיד כשאנשים מספרים משהו כזה הם אומרים שהם אכלו אחר כך יותר…" שאלתי אותה אם זה מה שאני אמרתי, והיא אמרה שלא. "אז למה את אומרת את זה?" שאלתי אותה. "זה לא יפה, זה גורם לי להרגיש לא טוב, ובמקום לפרגן את מבאסת אותי".
היא היתה נבוכה מזה אבל אמרה שבסדר ושאני צודקת ושהיא תשים לב. אני מקווה שהיא במת תעשה את זה. האמת היא שמהנסיון שלי עם אמא שלי, היא באמת שמה לב ומשתדלת לשנות את ההתנהגות שלה, אם כשאני מסבירה לה זה מתקבל על דעתה. שמחתי לראות שזה התקבל על דעתה. במקביל זה שיקף לי (שוב) עד כמה היחס שאני מקבלת מההורים שלי לגבי שינויים והתפתחות הוא אמביוולנטי, ועד כמה הם לא יודעים להיות שם ולעזור כשמדובר בדברים מורכבים כמו רגשות.
אחר הצהריים הגעתי להורים וכשעליתי לגג לומר שלום לאבא שלי, הוא ראה שאני קושרת מחדש את חגורת-המכנסיים, ושאל אותי למה אני "מתעסקת" איתה. הסברתי לו שלאימונית הזו יש חוט במקום גומי ושהוא כל הזמן נפתח. אז הוא חייך ואמר: "אפילו שיש לך כזו בטן?"
התעצבנתי עליו, למרות שברור לי שהוא חושב שזו הערה מבדרת ושהוא התכוון לומר את זה בחיוך וברוח טובה. זה הרגיז אותי במיוחד כי בשבועות האחרונים אני ערה לכך שהגוף שלי שונה באופן מהותי ממה שהוא היה בעבר. שלמרות שהמשקל שלי דומה, המבנה של הגוף שלי השתנה וזה כנראה קשור לכך שהגיל שלי עלה (אני בת 31), ואפילו שבאופן רשמי מידת החזיה שלי, למשל, לא השתנתה, אני צריכה חזיות חדשות עם תמיכה אחרת כי המבנה של הגוף שלי השתנה. זה משהו די חדש עבורי שלא הייתי ערה לו, וזה עניין לפוסט נוסף – על הציפיות שלי מהגוף שלי שהוא יתנהג ויראה כאילו אני בת 18, ואיך בעצם טבעי לגוף להשתנות עם השנים.
התעצבנתי על אבא שלי ואמרתי לו שזה לא נעים לי שהוא מעיר לי הערות על איך שאני נראית ושהוא יכול גם לפרגן לכל המאמצים שאני עושה. אז הוא אמר: "אבל זה לא עוזר, הנה את הולכת לחדר כושר כבר יותר מחודשיים ורק יש לך יותר בטן…"
וכל זה בחיוך, כאילו הוא נותן לי את המחמאה הכי גדולה. ממש התעצבנתי ותקפתי אותו: "אתה חושב שאני פרה? אתה חושב שאני אוכלת בלי שליטה? אתה חושב שאני חיה לא בריא? אתה חושב שאני לא מתעמלת? אתה חושב שאני מכוערת?" הוא אמר לי שמכעורת אין סיכוי שהוא יחשוב עלי. זה היה חמוד לשמוע, אבל היה לי ברור, בהרגשה, שאבא שלי לא חושב שאני נראית טוב כמו שאני, ושהוא חושב שאני צריכה להוריד במשקל, ושהוא לא יחסוך ממני את דעתו.
אמרתי לו שאני מודעת לאיך שאני נראית, שאני מאוד מקפידה על האכילה שלי ושאני מקפיד להתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר הכושר, ושזה שהוא מעיר לי הערות כאלה לא נותן לי מוטיבציה וגם פוגע בי, ואני מבקשת שיפסיק. הוא התחפר בעצמו ואמר שבתור הורה הוא צריך להגיד לי את האמת גם אם היא לא נעימה כי זו האחריות שלו, ואני אמרתי לו שזה שטויות, כי זה לא שאני לא יודעת את זה או לא מתייחסת לזה. ואם אני כבר כן מתייחסת לזה ועושה מאמצים, אז הוא יכול לפרגן למאמצים שאני כן עושה. הוא אמר שאני יודעת איך הוא, שהוא מעיר רק על מה שלא טוב, ושאין צורך שיגיד לי על מה שטוב, כי אני כבר יודעת את זה ואני צריכה לקבל את זה שככה הוא. אמרתי לו שאני לא צריכה לקבל שום דבר אם זה מפריע לי, ושאם הוא רוצה להגיד לי על דברים שצריך לשפר אז שיגיד לי גם דברים טובים, ואם לא – שלא יגיד לי כלום.
ובכל מקרה, מה יש לו להעיר לי על מה שאני כבר ממילא עובדת עליו? ומה יש לו להעיר לי, אם אני אומרת לו שזה פוגע בי ומבקשת שיפסיק?
אז הוא התחיל להגיד שאני כרגיל עושה דרמה מכלום. אמרתי לו שאני לא מוכנה שהוא יזלזל בדברים שאני אומרת ובמה שאני מרגישה, ושאם זו האמירה שלו אני לא מוכנה להמשיך את השיחה והלכתי.
כמובן שאחר כך היה מאוד "כיף" אצל ההורים, כשאני ואבא שלי לא מדברים חוץ ממה שחייבים ומעמידים פנים שכלום לא קרה. כמובן שכל מה שרציתי אחר כך זה לאכול את כל המתוקים שנשארו בבית מהחג, וביום שישי אני מרשה לעצמי לאכול בלי לספור ולהתחשבן. אבל עכשיו התביישתי לקום למקרר והתביישתי שהוא יראה אותי אוכלת, והדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות לעצמי זה לאכול בסתר – כי זה הכי מגביר לי את רגשות האשם.
אני בכל זאת הולכת להמשיך ולהגיד לשניהם את מה שאני מרגישה ולא לאפשר להם להעיר לי הערות לא-בונות על המשקל שלי ועל איך שאני נראית. יש שטוענים שאחרי גיל מסוים, אנשים כבר לא יכולים להשתנות. אני לא מאמינה בזה. אם אפשר להשתנות לרעה, אפשר להשתנות לטובה. ואם אכפת לך ממישהו, אתה מקשיב לצרכים שלו, ומשתדל לעשות בשבילו את מה שצריך, גם אם זה קשה לך וגם אם זה אומר שאתה צריך להשתנות.
מעכשיו דיאטה 