תיסכולים מול התמדה

כבר כמה זמן אני מתלבטת אם יש לי סיבה לחוש תסכול או לא.

אני מתמידה בתהליך השינוי התזונתי שלי כבר מעל שישה שבועות. אני די גאה בעצמי על הדרך הזו. אני מרגישה שאני רוכשת כלים אמיתיים ומשמעותיים, ושהשינויים הללו הם דבר שטוב לי, מחזיר אותי לשליטה ממקום טוב ובריא, מאתגרים אותי וגורמים לי סיפוק והנאה. אבל אני לא שוכחת שהיעד שלי הוא גם לאבד ממשקלי, ולא רק לא לעלות.

בששת השבועות הללו ירדתי 2 ק"ג בערך. זה שינוי משמעותי לי, והוא כבר ניכר עלי. גם בגדים שהיו "מצומצמים" עלי כבר נראים ומרגישים טוב יותר. מצד שני, בפעמים קודמות שהתחלתי בדיאטה הירידה שלי היתה הרבה יותר מהירה, לפחות בשלבים הראשונים.

הפעם אני רוצה לעשות את זה אחרת. אני לא רוצה "דיאטה" שרק אחכה שתיגמר. אני רוצה שינוי בהרגלי התזונה והפעילות שלי, שינוי אמיתי שיהפוך להרגל ולא משהו שאצטרך לחשוב עליו כל פעם מחדש ולהתאמץ. בן-זוגי אומר (מניסיונו הרב בתחום שינוי-ההרגלים וגם מהיכרותו אותי) ששינויים קלים ואיטיים יהיו בעתיד משמעותיים יותר, ושאוכל יותר בקלות לשמור עליהם.

קראתי עכשיו את המאמר "שים את לבך ונשמתך בתרגול מתמיד" , על התמדה בתרגול אומנויות לחימה גם כשהדרך קשה. זה נתן לי קצת מוטיבציה להתמיד, גם באימונים שלי (אייקידו) וגם בדיאטה.

אבל מה אפשר לעשות מול התסכול? אני מדברת עם עצמי כל הזמן – זה לא תמיד עוזר…

פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s