מוטיבציה לחיות

השינוי שקיבלתי על עצמי, להיות קשובה ולשנות לטובה את הרגלי התזונה שלי, מראה אותותיו גם בתחומים נוספים של החיים שלי.

החלק הכי חזק עבורי הוא חווית השליטה. בתהליך המעבר מירושלים לתל אביב, הרגשתי שאיבדתי שליטה על הרגלי התזונה שלי. היו לי ממש הרבה סיבות. עבדתי שעות ארוכות מחוץ לבית, ואז נסעתי לתל אביב לראות דירות וחזרתי לירושלים – תהליך שהיה מתיש פיסית ונפשית וגם גרם לי לאכול כל הזמן "בדרך". עשיתי שוב ושוב את הבחירות הפחות-טובות (קרואסוני שוקולד בשיטת "תדלקי וקבלי קפה + מאפה", בוטנים אמריקאיים שיחזיקו אותי ערה בנסיעות ליליות, לא הצטיידתי בפירות וחטיפים בריאים-יחסית למרות שידעתי שאהיה כל היום מחוץ לבית). כשעברתי לתל אביב, לקח המון זמן עד שהמטבח התארגן. לא היה לי תנור אפיה, הגז דלף, המקרר לא עבד משהו. היו לי מיקרוגל, מקפיא ומצנם. על כל אלה נוספו חיבה עזה לטייק-אווי. תוך מספר שבועות עלה המשקל ועלו הוצאות-המחייה שלי באופן מסחרר. במקרים טובים הזמנתי סושי; בפחות טובים הזמנתי פיצה. אכלתי לא ממש טעים ובטח לא בריא, ואחרי כל פעם ש"תקעתי" פיצה כזו הרגשתי בעיקר סלידה מעצמי. אפילו לא הצלחתי להנות ממה שאכלתי.

ההחלטה לרשום יומן אכילה עזרה לי להשיב לעצמי את השליטה. בשלב הראשון רק כתבתי מה אכלתי; עוד לא עשיתי שום שינוי, לא ספרתי קלוריות, לא תכננתי ארוחות, כלום. רק כתבתי. בהתמדה ובכנות, את כל מה שאכלתי. בשלב הבא כתבתי מתי אכלתי, ולמה (רעב? שעמום? תסכול? אירוע חברתי?). אחר כך הגיע השלב בו החלטתי לכתוב במקום לאכול – לכתוב בכל פעם שבא לי להכניס משהו לפה וזה לא בגלל שאני רעבה. בשלב הרבה יותר מאוחר התחלתי למדוד כמויות, להתארגן על בישול בריא, לתכנן מתכונים מתאימים, לספור כמויות שומן ופחמימות במזון ולתכנן מראש, מבחינת אכילה, את היום ואת השבוע.

כיוון שזה היה הדרגתי, ותמיד בקצב שהתאים לי, נהניתי מכל התהליך וכל שלב הגיע בדיוק ברגע שהייתי זקוקה לו. אני מרגישה טוב בימים אלה, אפילו מצוין, בעיקר כי החזרתי לעצמי את השליטה. בנוסף גם גיליתי בעצמי יכולת התמדה, שתמיד הנחתי שאין לי. וגם סוג של כוח רצון, ויכולת להתמודד עם פיתויים. למעשה, אולי נכון יותר לומא שפיתחתי את כל אלה, ולא "גיליתי" אותם. היכולת שלי להתמודד עם פיתויים הולכת ומתפתחת. היא טובה יותר כיום מאשר לפני ארבעה חודשים, ופחות טובה (אני מקווה) משהיא תהיה בעוד כמה חודשים.

הים אני מרגישה ממש טוב; כבר כמה ימים שאני מפזרת חיוכים לעצמי. אני מרגישה שהדבר העיקרי שאני לומדת בתהליך הזה הוא איך להקשיב לעצמי ולזהות מה מתאים לי. אני גם משתדלת לפעול לפי זה. אני מצליחה (לא לגמרי, אבל קצת) לשמור את הבית יותר מסודר; פחות לדחות משימות; אולי אפילו אצליח לסיים את התואר האקדמי שלי, שאת כתיבת העבודה הסמינריונית האחרונה בו אני דוחה כבר כמה שנים (!). אני מרגישה מלאת תקווה, ומלאת יכולת.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s