מסרים סותרים עוד מילדות

אני תמיד הייתי ילדה עגולה, כזו עם לחיים שצובטים. ההורים שלי, לעומת זאת, תמיד היו רזים. שניהם מאוד אוהבים לעשות ספורט (אני תמיד שנאתי) ושניהם מסוגלים לשלוט בעצמם ולאכול רק "קובית שוקולד אחת" (אני תמיד בלסתי ישר את כל החבילה).
אף פעם לא הייתי מאוד שמנה, אלא תמיד עם כמה קילוגרמים עודפים. עד החטיבה זה גם בכלל לא הטריד אותי. אבל אז התחלתי להשוות את עצמי לבנות אחרות – בכל מיני מובנים, לא רק של גוף ומראה, ואז גם ההורים שלי התחילו להציק לי עם המשקל.
וזה בכלל לא הרגיש מפרגן. זה הרגיש פוגע. הם דיברו איתי על הסכנות שבהשמנה ונתנו כדוגמא את דודה שלי שהיתה כּוּסית חטובה כנערה ועלתה במשקל אחרי לידות ועכשיו היא סובלת מהמון מחלות (לב, סוכרת) כתוצאה מזה. מה זה רלוונטי לי, בגיל 13? לידות? מחלות לב? איך 3 הקילוגרמים שלי מתקרבים לזה? זה היה לא מתאים ומעצבן.
בהשראת בת דודה שלי (שתמיד חיקיתי אותה…) רציתי בכיתה ט' לעשות דיאטה. אמא שלי לקחה אותי לתזונאית בקופ"ח וקיבלתי תפריט שאני זוכרת אותו בעיקר כהרעבה ושהכריחו אותי לאכול סלט ירקות חי (שאני שונאת, עד היום). אבל ירדתי 5 ק"ג בערך.
בתיכון הניחו לי, ואחר כך הכל היה סרטים שלי…
תמיד נמנעתי מ"דיאטה". זה תמיד התקשר לי עם הרעבה, התנזרות, ויתורים – וכמשהו שאי-אפשר יהיה לעמוד בו לאורך זמן ולהתמיד בתוצאות.
שינוי משמעותי קרה לי כשהייתי בקשר עם תזונאית מקסימה שעזרה לי ללמוד יותר על מזונות, לבחון את התפריט שלי, להקשיב לרגשות שלי כלפי אוכל. את השינוי הזה לקחתי מאז צעד הלאה ומהיום אני לא אומרת "אני בדיאטה", אלא "אני בתהליך של שינוי הרגלי התזונה שלי". מסורבל יותר, נכון, אבל יותר מדוייק.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s