חזרה לתלם

קרו הרבה דברים מאז שעדכנתי את הבלוג בפעם האחרונה.

האחד, והחשוב, הוא שסיימתי את העבודה הסמינריונית האחרונה שלי, שזה אומר – אחרי 9 שנים – שסיימתי את התואר הראשון שלי! השבועיים האחרונים של אוגוסט היו ממוקדים בעיקר בזה. מאוד השתדלתי לאכול בהם כמו שצריך, אבל מראש לקחתי בחשבון שאולי אעלה במשקל ושבמקרה הטוב אשאר באותו המשקל. הצטיידתי בהרבה אוכל מוכן (בישלתי והקפאתי המון כדי שיהיה לי קל), לקחתי אוכל מההורים, הוצאתי כל מיני דברים מפתים מדי מהבית, ובסה"כ שרדתי את זה יפה – כי בסוף תהליך כתיבת העבודה נשקלתי וראיתי ש… ירדתי קילו נוסף! זה היה בדיוק בזמן המתאים, כי הפרס שקבעתי לעצמי למשקל 63 ק"ג יה בושם חדש, ובדיוק נסענו לחו"ל אהובי ואני. אז הבושם החדש נקנה בדיוטי-פרי, וזה מאוד כיף.

לקראת הנסיעה לפראג הייתי לחוצה – במזרח אירופה קשה יותר לצמחונים להסתדר, כי אין שם כל כך סלטים בלי בשר או דגים וידעתי שאצרוך בעיקר תפוחי אדמה וצ'יפס. דיברתי ל זה עם בן זוגי והחלטנו שניקח איתנו פירות, חטיפי גרנולה ומעדני סויה (שלא צריך לשמור במקרר) כדי שיהיה לי מה לנשנש בעיתות רעב. החלטנו גם שנקנה לנו אוכל בסופר ונשמור אותו במיני-בר במלון. וזה מה שעשינו. ארוחת הבוקר במלון היתה מאוד מפוארת ומפתה, אבל כיוון שזו היתה הארוחה העיקרית שלי לא היה אכפת לי לאכול בה. גם מאוד רציתי להנות מלהתנסות במאכלים חדשים, והחלטתי שאני לא חייבת לרדת בחופשה, מספיק שלא אעלה. וכך, למרות שאכלתי אוכל מטוגן, המון פחמימות וגם כל מיני קינוחים וממתקים – כשנשקלתי בארץ ראיתי שלא עליתי במשקל בכלל. זה מאוד שימח אותי!

הרגשתי שלראשונה בחיי אני מגיעה למקום בו אני יכולה לאזן שמירה על המשקל עם הנאה מאוכל בלי רגשות אשמה וספירה.

מאז קצת "רופפתי" במשמעת, אולי הייתי על זרי-הדפנה, אולי חגגתי באוכל את ההצלחות שלי, אולי סתם נמאס לי. גם העובדה שבתקופה זו יש הרבה ארוחות משפחתיות מפוארות לא ממש עוזרת. כבר שבועיים שאני לא אוכלת מסודר ואוכלת בעיקר פחמימות ומתוקים. עדיין לא חזרתי להתאמן באייקידו ומאוד קשה לי להוציא את עצמי מהבית. היום נשקלתי וראיתי שעליתי חזרה ל-64 ק"ג. זה קצת מבאס, אבל זה מחזיר אותי לפה – לכתוב במקום לאכול, ולהיות שוב בתהליך שלי, לחשוב עם עצמי מה קורה לי ואיך אני מתחדשת בתוך התהליך שלי, כך שלא אשתעמם ואוכל לראות בזה שגרת חיים.

השבוע הלכתי עם חברה – יותר על כך בפוסט אחר. אני מאוד מקווה שזו תה]ןך למסורת שלנו, להרגל משותף. לבד יותר קשה לי, וזה יהיה לי מאוד כיף ומשמח איתה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s