שיחה לא פשוטה

אחרי שיחה לא-פשוטה עם אהובי, אני נלחמת בדחף לאכול.

השיחה נקטעה כי הוא יצא לחגוג יום-הולדת של חברה, אני בחרתי לא להצטרף.  עכשיו מגיע זמן ה"אכילה הסודית" – זמן הדברים שאוכלים כש"אף אחד לא רואה", אף אחד חוץ ממני.

יומן האכילה שלי לא מאפשר לי יותר לאכול ולהסתיר, לאכול בלי לספר, לאכול ולהעמיד פנים שלא-היו-הדברים-מעולם.  היו, בהחלט, והם מצטברים לי על הירכיים.  עכשיו זמנה של האכילה הזו, והיא מבקשת אותי, מתחננת אלי, להתקיים.

אני מנסה שלא לאפשר לה.  אני אומרת לבטן שלי: את לא רעבה, ואפילו אין לך תאבון.  זה רק התסכול שחופר בך, על שיחה לא-קלה שלא הושלמה, ואאלץ לחכות להמשכה עד מחר.  זהו הכעס שמפעם בך, כי את מרגישה לא מובנת, זה לא רעב.  זה העצב שעולה בך כי זוגיות זה לא דבר פשוט, זה לא תאבון.  אני אומרת לבטן שלי: זה נכון שאת רגילה, במצבים של תסכול, אשמה, בושה או כעס, להתנחם במזון. אבל זה לא צודק.  זה לא הדבר הנכון לעשות עבורך, כי אז על הרגשות הקשים הללו מצטרפת תחושת האשמה.  והיא מיותרת לנו, לי ולך – מה אנחנו צריכות גם אשמה, בנוסף לזה שהחיים לא פשוטים?

כשאהובי נמצא, פחות יש לי את הצורך לאכול.  גם אם אנחנו לא ממש יחד, אלא רק באותו המרחב, אני מרגישה פחות לבד ולא מחפשת אוכל כתעסוקה.  אני גם יכולה לבוא ולומר לו, מותק – בא לי לנשנש משהו אבל אני לא באמת רעבה וכבר נשנשתי.  והוא יגיד לי, אז אל תנשנשי, וכשהוא אומר יותר קל לי "לציית".

עכשיו זמנה של האכילה האילמת, זו שלא רואים. עכשיו זמן הבולמוס, עכשיו הזמן לחפש שוקולד, לא למצוא, ולאכול במקום זה את כל מה שיש במטבח.

ואולי, בעצם, עכשיו הזמן לסקור את ההישגים שלי מן השבוע האחרון, הישגים שאני די גאה בהם, בהקשר של תהליך שינוי הרגלי התזונה שלי וגם בהקשרי-חיים אחרים.  הנה:

חיוך בישלתי המון לקראת זה שיהיה לי קשה לבשל ולאכול מאוזן השבוע.  הכנתי חמישה סוגים שונים של תבשילים, רובם ירקות וקטניות, וגם הקפאתי כדי שיהיה לשבועות הבאים.

חיוך כבר שלושה שבועות רצופים אני מתמידה באימוני האייקידו, ונהנית מזה! השבוע אני מתכננת ללכת לאימון נוסף.

חיוך כבר חודש אני מתמידה בהליכות עם החברה שלי, וזה ממש כיף! ממש זמן איכות של שתינו, אפילו שאנחנו צועדות יחסית מעט זמן, אבל עוד נגביר את הקצב.

חיוך היינו גם בשלושה שיעורי ריקודים סלוניים, אני ואהובי.  זה ממש זמן נפלא שלנו יחד, כל כך כיף לרקוד איתו, וגם "על הדרך" זו עוד פעילות גופנית שאני עושה.

חיוך הצלחתי להשתלט קצת על עומס העבודה וגם להכין דברים מראש, מה שאני מקווה שיקל עלי בשבועות הבאים.  ואולי אצליח לעשות זאת כהרגל – זה בכלל יהיה נהדר.  אני יודעת שקשה לי לרכוש הרגלים חדשים, מצד שני אני יודעת שאם הציפיות שלי מעצמי לא מוגזמות, אז עקב-בצד-אגודל הולך לי לא רע ואפילו מתחוללים שינויים דרמטיים.

אז קורים דברים טובים.  והנה אני כותבת במקום לאכול, כמו שהבטחתי לעצמי, מצליחה וממשיכה להתקדם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה לדבר על זה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s