חברה שאלה אותי: " איך מתמודדים עם מחמאות.. למה פתאום אנשים מתייחסים אלי? כי רזיתי? מה לא הייתי בנאדם לפני זה? פתאום אני קיימת?"
אני מכירה את ההרגשה הזו. ההרגשההמוזרה, שמצד אחד אנשים נותנים מחמאות ומצד שני יש בהן משהו מעליב: "את נראית כל כך טוב!" (מה, קודם נראיתי כל כך רע?) "כל הכבוד לך שהצלחת!" (מה, חוץ מזה לא היו לי שום הישגים והצלחות?) וכולי.
בעיני יש לזה שני צדדים. יש את הצד של האנשים שלא רגישים ואולי נותנים "מחמאות" שעדיף היה שלא יתנו, ויש גם את הצד שלנו, שקצת יותר מדי רגישות ושקשה לנו לשמוע שבחים על הגוף שלנו, זה שכל הזמן אנחנו כל כך נלחמות בו ומתנגדות לו עד שאנחנו שוכחות כמה הוא גם יכול להיות נעים, יפה ונהדר.
אני חושבת שהסיבה העיקרית לזה שאנשים שמים לב אליך היא שהם שמים לב באמת לעובדה שאת נראית נהדר, מרגישה טוב, מרוצה מעצמך ושמחה. זה מקרין החוצה, והם רוצים להיות איתך בקשר, להחמיא לך, להגיד שהם רואים את התהליך הנפלא שעשית!
המשקל העודף משמש הרבה פעמים "הסתרה" של האני האמיתי שלנו. למרות ה"גודל", הרבה שמנות מצליחות ממש להתחבא ושלא יראו אותן ולא ישימו לב. אבל ברגע שאת שמה לב לעצמך, מכבדת את הגוף שלך ואוהבת אותו, זה ניכר ומורגש. במובן הזה כן, פתאום שמים לב אליך, כי את מרשה את זה. את מאפשרת שיסתכלו עליך, כי את בעצמך מסתכלת על עצמך בהתפעלות ובהנאה, ולא בורחת מהראי. אנשים רואים שעברת תהליך והם מחמיאים לך עליו.
נכון שלא נעים לחשוב, "מה, קודם היא חשבה שאני שמנה?". אבל את צריכה לשאול את עצמך מה את חשבת על עצמך קודם. אם חשבת על עצמך במונחים של שמנה, מכוערת, לא ראויה – זה גם מה ששידרת לסביבה. עכשיו את משדרת משהו אחר, ולכן את קוצרת מחמאות!
מעכשיו דיאטה 