פרסומות של אוכל

בספר "אומת המזון המהיר", עליו כבר כתבתי, קראתי בזעזוע על תרבות פרסום המזון לילדים בארה"ב, ובלבי שמחתי על כך שיחסית אצלינו בטלויזיה אין פרסומות המופנות ישירות לילדים.

בינתיים נזכרתי שדווקא יש ויש: פרסומות לביסלי ולבמבה, פרסומות לדגני בוקר, ופרסומות למעדני חלב למיניהם, חלקם נמכרים בצורה "רפואית" ממש בתוספת חיידקי ביו וחברים נוספים, כדי שההורים יקנו את זה מיוזמתם ולא רק מלחץ הצרכנים הצעירים שגדלים בביתם.

בבלוג האוכל שלו כותב השבוע העיתונאי אילן גור על חברת הפרסום מכוונת-הילדים של אורן ציבלין, מי שהיה אליל ילדותי במדור "סחבק מדבר" שכתב בעיתון "כולנו". אז למעשה גם בארץ יש פרסומות רבות של מזון לילדים, אבל הן כמובן לא פרסומות למזון ביתי, טרי ומזין, וגם לא לירקות מהשוק, כי לכל אלה אין קונצרן יחיד שעומד בראשן, אלא המון אנשים טובים שעושים במלאכה, כולל אמא שלי ושלך. הפרסומות הן רק למזון אין סיכוי שהיו נותנים לילדים בלי שישכנעו אותנו קודם שזה טוב.

אני זוכרת שיום אחד הגעתי הביתה (הייתי בבית הספר היסודי, בטח בכיתה ג' או ד'), ועל שולחן-הקפה בסלון מצאתי קופסא כחולה ועליה ציור של נמר כתום. בתוך הקופסא היו פתיתים צהבהבים מצופים המון סוכר, שאכלתי בחדווה רבה. כשאמא שלי הגיעה הביתה שאלתי אותה לפשר הפלא הזה, והיא אמרה בשמחה שראתה ממתק חדש בסופר ורצתה להביא לי שאנסה. היא גם הגבילה אותי לאכול לא יותר מקערית קטנה של הממתק הזה ורק פעם ביום, כי זה מלא סוכר. אז אני מברכת את אמי, שלא הניחה לי לפתוח את הבוקר עם כמויות אדירות של סוכר לבן ותירס מעובד. אבל היום הממתק הזה מוצג כ"דגני בוקר" – מזון לגיטימי לילדים לפתוח איתו את היום, וזה עוד בתוספת חלב, שהתועלת שלו לגוף מוטלת בספק גם לפי הרפואה המערבית ובטח ובטח לפי הרפואה הסינית וההודית.

שלוסר כותב בספרו על כך שתקציב הפרסום של המקבילה האמריקאית למועצת הפירות והירקות הוא כחמישית האחוז (0.2%) מתקציב הפרסום של מקדונלד'ס, וונדי'ס או ברגר קינג.

ממתקים תמיד יהיו, וזה בעיני טוב וחשוב. ממתקים הם קודם כל כיף, הם מצהילים, משמחים, הם ילדותיים וחסרי-אחריות בדיוק כפי שכדאי להיות לפעמים, גם כשאנחנו כבר לא ילדים.

אבל הבלבול בין ממתקים לאוכל, והחשיבה על ממתקים כעל אכל, ועוד כעל אוכל בריא, היא מקוממת.

חברות פרסום שעוסקות בפרסום של מוצרי מזון ג'אנק לילדים הן לא מוסריות בעיני, נקודה. ילדים אינם צרכן חושב שמסוגל להגן על עצמו. ילדים קטנים חושבים שמה שכתוב בעיתון ומה שרואים בטלויזיה הוא אמת, ואין להם את הכלים להבחין בין פרסומת לתכנית או לכתבה. הם קהל שבוי, ושימוש בעובדה הזו היא ניצול לרעה ופגיעה בזכויות הילד למידע הוגן ובריא.

היום:

בוקר: קרואסון שוקולד גדול, הפוך סויה עם כפית סוכר חום

ביניים: שתי פרוסות לחם רגיל ושתי כפות טחינה

צהריים: 12 יחידות סושי צמחוני שהכנתי בעצמי אתמול בלילה!

פוסט זה פורסם בקטגוריה היום, מזון למחשבה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s