משפחה

אחות של אבא שלי היא אישה שמנה מאוד.  היא כזו מאז שאני מכירה אותה.  היא סובלת מהרבה מחלות הקשורות בכך – סוכרת שהיא לא מצליחה לאזן, בעיות לב, קוצר נשימה, רוגזנות מרובה, דיכאון, חוסר אנרגיה.  היא לא מצליחה לטייל ברחוב יותר מעשר דקות בלי להתעייף מאוד.  היא סובלת מאוד כאשר היא מחכה לבעלה לארוחת-ערב בגלל שהיא צריכה להזריק לעצמה אינסולין וכשהוא מאחר איזון-הסוכר שלה מתערער. אך בעיקר אני חושבת שהיא סובלת מהפער בין מה שהיא היתה למה שהיא היום: היא היתה בחורה יפהפיה בצעירותה  – גבוהה וחטובה, עם שיער גולש ועיניים ירוקות מסתוריות שסובבו את ראשם של גברים רבים.  בתמונות מנעוריה היא לא פחות ממהממת.  אני לא יודעת מתי החל לקרות השינוי, אבל היא שמנה מאוד לפחות 30 שנה, ועדיין מסתכלת בראי ורואה שם את הצעירה החטובה שהיא היתה פעם, מנסה לצאת החוצה מתוך הגוף ה"חדש", הלא-מתאים, המסורבל והשמן שלה.כשהייתי בת 12 נסענו לבקר אותה ויחד איתה ועם אמא שלי עשיתי קניות.  אז לראשונה לא הצלחתי להיכנס למידה 38 בג'ינס.  אמא שלי ממש התביישה בפני דודה שלי, כשנאלצה לבקש מהמוכרת ג'ינס במידה 40 לביתה המתבגרת.  בערב אמא שלי לקחה אותי ל"שיחה" – השיחה הרשמית הראשונה שלי איתה בענייני דיאטה – והזהירה אותי, שאם לא אתחיל לשמור על מה שאני אוכלת בסופו של דבר אראה כמו דודה שלי, ושאזכור שזה מאוד מאוד לא בריא להיות כל כך שמנה.  אני זוכרת שבאותו הרגע הרגשתי שאני ממש שונאת אותה.  את אמא שלי.  זה היה בעיני כל כך לא סביר וכל כך לא הוגן, האזהרות הללו.  לא ראיתי מה הקשר בין זה שעליתי במידה במכנסיים (באותה השנה גם קניתי את החזיה הראשונה שלי), לבין השמנת-היתר והמחלות המרובות של אחות-אבי.

גם היום זה נראה לי אבסורדי.  אני מידה 40 גם היום.  לפעמים אני מידה 42, ומעולם, מאז גיל 12, לא חזרתי להיות 38.  זה אפילו לא ברשימת המטרות שלי מתהליך ההרזיה שלי.  כשאני עולה במשקל אני מרגישה פחות טוב – אני עצבנית, מדוכדכת, לפעמים מדוכאת.  אני חסרת-אנרגיה כי אני אוכלת לא נכון, לא מאוזן ולא בריא, וכי אני לא עוסקת בפעילות גופנית.  כשאני יורדת במשקל אני גאה בעצמי, מלאה מוטיבציה, זה לרוב מלווה באכילה מאוזנת יותר שמכילה מזונות טובים ובריאים יותר, יש לי יותר אנרגיה, העור שלי נקי יותר והשיער מבריק.  אבל מפה ועד למחלות המסוכנות הקשורות בהשמנת-יתר הדרך ממש, אבל ממש ארוכה.

אני מאמינה שאמא שלי עשתה מה שעשתה ואמרה מה שאמרה מתוך דאגה כנה לבריאותי ולמראה שלי.  אני מאמינה שהיא עשתה זאת גם בגלל רגשי-הנחיתות שלה מול דודה שלי והפחד מהשיפוט שלה.  זאת למרות שדודה שלי היא אחד האנשים האחרונים שיש להם את הזכות לשפוט אנשים שעולים במשקלם.  למרות שמאז שהייתי ילדה עגולת-לחיים היא הסתכלה עלי במבט ביקורתי וצבטה בחיבה קנטרנית את הצמיגים שעיטרו את בגד-הים שלי כשהייתי קטנה.

זה די מזעזע בעיני שנשים יכולות להיות כל כך שיפוטיות כלפי נשים אחרות.  ועוד כלפי נשים קטנות כמו זו שאני הייתי אז.  אולי אנחנו, הנשים בעצמינו, המקור, ולא התקשורת, הפרסומות, הסטנדרטים הבלתי-אפשריים של מעצבי האופנה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה לדבר על זה, מחשבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s