שנאת שמנים

בפרק הזה של "האוס" (סדרת הדרמה שהיא כמו סדרת בלש בבי"ח, עם דמות של רופא גאון אך אנטיפת ומכור לסמים) הפציינט המרכזי הוא אדם מאוד שמן.  בתחילת הפרק כבאים נאלצים לשבור את הקיר בביתו כדי להוציא את גופתו – הוא כל כך שמן שאין שום אפשרות לשאת אותו על אלונקה במדרגות או במעלית.  הוא שוקל כ-350 ק"ג (אם תרגמתי נכון פאונדס לקילוגרמים).  שמונה כבאים עומדים סביבו ומתלוצצים על מידותיו כשהם מנסים להעביר את גופו למטה, ואז מגלים אצלו דופק – ומסתבר שהוא לא מת, הוא בקומה.

בהמשך הפרק הוא מתעורר מהקומה, אבל הדבר המוזר הוא שמכל הבחינות האפשריות הוא אדם בריא: אין לו סוכרת או בעיות לב או כל מחלה אחרת שאופיינית לאנשים עם עודף משקל כה רב.  הוא מתעקש לסרב לבדיקות רפואיות שבוחנות את האפשרות שהמחלה המסתורית שלו נובעת מהשמנת-יתר.  הוא מתעקש שיתייחסו אליו בכבוד, ואל השמנת היתר שלו כבחירה, ולא כנסיון אובדני, שנאה עצמית או מחלת-נפש.  הוא חוזר ואומר שהוא אוהב אוכל: "אני אוהב לגעת באוכל, להריח אותו, להכין אותו ולבשל אותו; הכי אני אוהב – לאכול אותו".  הוא גם מציין שאם נגזר עליו למות, כמו לכולנו, הוא מעדיף למות כשהוא טועם מאכל מעודן מאשר אחרי שהשלים ריצת-מרתון רק כדי להוכיח שהוא יכול לעשות את זה.

הדמות שלו, גרוטסקית ככל שתהיה, מעוררת הזדהות.  מה הוא בסך הכל מבקש? שיתייחסו אל החיים שלו כאל בחירה, ושיכבדו את הבחירה שלו.  ואני מודה שדמות כזו, ואנשים כמוהו באופן כללי, גורמים לי הרבה פעמים לחשוב למה אני מוותרת על דברים שאני אוהבת לאכול ולמה אני מתעקשת לא להיכנע לדחפים שלי.  אולי ההבדל ביני לבינו הוא באכילה רגשית: האוכל המשמין שאני אוכלת הוא לא מתוך תאווה לאוכל ולטעם.  כשאני אוכלת דברים משמינים, אני תוקעת בטנים אמריקאיים או ביסקוויטים עבשים, אני משתדלת להסתיר את זה מאחרים, ואני אוכלת כשאני משועממת, עצבנית, לא מסופקת או חרדה.  לעומת הדמות של ג'ורג', שאוכל מזונות יקרים ומיוחדים, שמשקיע בלבשל לעצמו ארוחות גורמה ושזו התשוקה שלו בחיים, והוא בוחר לשלם עליה, גם את המחיר הגבוה של סטריאוטיפים שמופנים כלפיו, זלזול, שנאת שמנים ודחיה חברתית.

פעם אכלתי בשעה אחת המון ממתקים שקניתי בקיוסק.  כשקבלתי על כך לאהובי, הוא אמר לי: "נו, והיה טעים?" "כן!" עניתי לו בקול יבבני, ואז התחלתי להבין, ולחבר, שאם זה טעים – למה לא להנות מזה? יש כל מיני בחירות.  הבחירה בטעים ובכייפי היא לא פחות טובה מהבחירה בבריא ויפה.  לאכול כי טעים לי זה שונה, מאוד שונה, מאשר לאכול כי אני כועסת או עצובה.
עוד על שנאת שמנים – מהכיוון של השונא;

עוד על מחאה כנגד אפליה על רקע גודל – Sizism וכנגד שנאת שמנים ואפלייתם;

עוד לינק בו ניתן לצפות ב"האוס" (רמז: גם בסדרות אחרות).

פוסט זה פורסם בקטגוריה מזון למחשבה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s