מה קורה?!

יום אכילה מזעזע.  למעשה הוא התחיל כבר אתמול ביום חמישי, אבל בימי שישי אני בדרך כלל מוותרת לעצמי.  זה משונה שזה ככה, כי בגדול אני מרגישה כל כך טוב עם זה שאני הולכת לחדר הכושר ומתמידה, ומבשלת ומתארגנת על ארוחות מראש, ומשתדלת לא להפריז באכילה בין הארוחות, ולאכול יותר חלבונים כדי להיות שבעה – והנה כל זה מתפוצץ לי ובלי סיבה שאני יכולה להגדיר: אני לא בחזור ולא לפני מחזור, אני לא בדיכאון ולא עצבנית, ואפילו לא ממש משועממת.

ביום חמישי אחרי שאכלתי מאוד יפה כל היום, בלילה אחרי ההופעה (המעולה! של קרני פוסטל ואפרת בן-צור) קניתי דוריטוס בקיוסק, ואחר כך עצרתי בעוד אחד כדי לקנות כיפלי צ'יפס.

ביום שישי הכל היה די כרגיל בימי שישי, עם ארוחה משפחתית וגלידה, אבל בערב לא יצאנו ובמקום זה אכלתי חצי חבילת ביסקוויטים ושוקולד ודני ומעדן חלב ועוד כל מיני דברים שלא יכולתי לרשום ביומן-האכילה אפילו, כי הם היו רבים מדי ושכחתי.

והיום, במקום לנסות לאזן את זה, לא אכלתי שום ארחה כמו שצריך אבל במקום זה נשנשתי כל מיני "ארוחות קטנות" והוספתי על כל זה בוטנים אמריקאיים, שממש לא הייתי חייבת לבקש מאהובי לקנות.  מלחיץ.

פורסם בקטגוריה היום | 3 תגובות

שנאת שמנים

בפרק הזה של "האוס" (סדרת הדרמה שהיא כמו סדרת בלש בבי"ח, עם דמות של רופא גאון אך אנטיפת ומכור לסמים) הפציינט המרכזי הוא אדם מאוד שמן.  בתחילת הפרק כבאים נאלצים לשבור את הקיר בביתו כדי להוציא את גופתו – הוא כל כך שמן שאין שום אפשרות לשאת אותו על אלונקה במדרגות או במעלית.  הוא שוקל כ-350 ק"ג (אם תרגמתי נכון פאונדס לקילוגרמים).  שמונה כבאים עומדים סביבו ומתלוצצים על מידותיו כשהם מנסים להעביר את גופו למטה, ואז מגלים אצלו דופק – ומסתבר שהוא לא מת, הוא בקומה.

בהמשך הפרק הוא מתעורר מהקומה, אבל הדבר המוזר הוא שמכל הבחינות האפשריות הוא אדם בריא: אין לו סוכרת או בעיות לב או כל מחלה אחרת שאופיינית לאנשים עם עודף משקל כה רב.  הוא מתעקש לסרב לבדיקות רפואיות שבוחנות את האפשרות שהמחלה המסתורית שלו נובעת מהשמנת-יתר.  הוא מתעקש שיתייחסו אליו בכבוד, ואל השמנת היתר שלו כבחירה, ולא כנסיון אובדני, שנאה עצמית או מחלת-נפש.  הוא חוזר ואומר שהוא אוהב אוכל: "אני אוהב לגעת באוכל, להריח אותו, להכין אותו ולבשל אותו; הכי אני אוהב – לאכול אותו".  הוא גם מציין שאם נגזר עליו למות, כמו לכולנו, הוא מעדיף למות כשהוא טועם מאכל מעודן מאשר אחרי שהשלים ריצת-מרתון רק כדי להוכיח שהוא יכול לעשות את זה.

הדמות שלו, גרוטסקית ככל שתהיה, מעוררת הזדהות.  מה הוא בסך הכל מבקש? שיתייחסו אל החיים שלו כאל בחירה, ושיכבדו את הבחירה שלו.  ואני מודה שדמות כזו, ואנשים כמוהו באופן כללי, גורמים לי הרבה פעמים לחשוב למה אני מוותרת על דברים שאני אוהבת לאכול ולמה אני מתעקשת לא להיכנע לדחפים שלי.  אולי ההבדל ביני לבינו הוא באכילה רגשית: האוכל המשמין שאני אוכלת הוא לא מתוך תאווה לאוכל ולטעם.  כשאני אוכלת דברים משמינים, אני תוקעת בטנים אמריקאיים או ביסקוויטים עבשים, אני משתדלת להסתיר את זה מאחרים, ואני אוכלת כשאני משועממת, עצבנית, לא מסופקת או חרדה.  לעומת הדמות של ג'ורג', שאוכל מזונות יקרים ומיוחדים, שמשקיע בלבשל לעצמו ארוחות גורמה ושזו התשוקה שלו בחיים, והוא בוחר לשלם עליה, גם את המחיר הגבוה של סטריאוטיפים שמופנים כלפיו, זלזול, שנאת שמנים ודחיה חברתית.

פעם אכלתי בשעה אחת המון ממתקים שקניתי בקיוסק.  כשקבלתי על כך לאהובי, הוא אמר לי: "נו, והיה טעים?" "כן!" עניתי לו בקול יבבני, ואז התחלתי להבין, ולחבר, שאם זה טעים – למה לא להנות מזה? יש כל מיני בחירות.  הבחירה בטעים ובכייפי היא לא פחות טובה מהבחירה בבריא ויפה.  לאכול כי טעים לי זה שונה, מאוד שונה, מאשר לאכול כי אני כועסת או עצובה.
עוד על שנאת שמנים – מהכיוון של השונא;

עוד על מחאה כנגד אפליה על רקע גודל – Sizism וכנגד שנאת שמנים ואפלייתם;

עוד לינק בו ניתן לצפות ב"האוס" (רמז: גם בסדרות אחרות).

פורסם בקטגוריה מזון למחשבה | כתיבת תגובה

"חבל שאי אפשר ללכת עירומים"

אמש, אהובי ואני עומדים ומתלבשים למסיבה שתהיה וגם לכבוד זו שאחריה.  ההוראות הן ללבוש שחור וקינקי, ולי יש בארון חולצה קינקית שנרכשה לפני כמעט שנתיים, ושנתפרה אז במיוחד עבורי.  כל השבוע הייתי רגועה לגבי הלבוש לערב הזה, כי בניתי על החולצה הזו.  זכרתי שכשרכשתי אותה הייתי שמנה יותר ממה שאני עכשיו, כך שלמרות שלא יצא לי למדוד אותה הרבה זמן אני די בטוחה שהיא תראה עלי נהדר.

אני מתגברת את חזיית הפוש-אפ השחורה בכריות הקטנות האלה שהמוכרת נותנת לך בלווית קריצה וחיוך, והחריץ בין שדיי הופך מזמין יותר.  מכנסי-הכוסית השחורים שלי, איתם אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה, חזרו לעלות עלי, ואני מפשפשת באחורי הארון אחר החולצה עם הקינק.  כשאני לובשת אותה אני מגלה בראי, למרבה הזוועה, שהיא גורמת לי להראות כאילו יש לי זוג שדיים נוספים, קטנטנים, ממש ליד בתי-השחי.  נכון שאני די מתקשה בחדר הכושר בתרגילים של שריר החזה, אבל באמת שכבר הרבה זמן לא שמתי לב שהזוג הזה עוד מתנוסס שם.

אני מורידה את חולצת הקינק (תחרה שחורה עם איקס אדום וטבעת-מתכת) בזוועה, וממהרת ללבוש במקומה את חולצת המחשוף-ללא-פשרות שלי, זו שלמעשה צריך לשים עוד חולצה מתחתיה, אבל קיץ וחם וזה…  לחולצת המחשוף-ללא-פשרות שלי יש שרוולים, שמסתירים את ניצני-השדיים הנוספים שלי.  לעומת זאת היא נגמרת מעל קו הפופיק, ומתקשה לתקשר עם מכנסי-הכוסית שלי, שנגמרים הרבה מתחת.  נכון שמאז שלמדתי לעשות כפיפות-בטן עם כדור-פיזיו אני הרבה יותר טובה בזה, אבל הבטן שלי רחוקה מלהיות רבועה והטקסטורה שלה חלקה, רכה וכריתית-משהו.  כשאני לובשת את חולצת המחשוף-ללא-פשרות, שתי "ידיות אהבה" מתנוססות לצידי גופי.  אהובי חולף מול הראי, נושק לשדיי ואוחז בידיותי, מה שגורם לי לזעוק חמס ולנסות להסתירן, בלא הצלחה.

אני שולפת מהארון שלוש גופיות שחורות ומודיעה לאהובי: "נכון שהן יראו לך זהות לחלוטין, אבל יש ביניהן הבדלים משמעותיים, ואתה צריך להכריע באיזו אני נראית הכי טוב".  האחת עמוקת-מחשוף ויש בה פרח-קטן-חכלילי במרכזו.  לשניה מפתח-צוואר ישר והיא צמודה לבטן שלי מבחוץ כמו שהשוקולד צמוד אליה מבפנים.  השלישית עשויה 100% כותנה ורפויה בכל המקומות הנכונים.בסופו של דבר, עם הבגדים בהם אני מרגישה הכי נוח אני נראית כמו סתם אחת שלבשה שחור "כי זה מרזה", במכנסיים מלפני חמש שנים וגופיה מ"תמנון" במבצע 5 ב-100, מלפני 7 שנים או יותר.  מזל שהיא לא דהתה.

רגע לפני היציאה, אני פושטת את כל הבגדים ונעמדת מול הראי בחדר השינה: דווקא אני מוצאת-חן בעיני.  כשאני עירומה, אז אין לי "ידיות אהבה" וגם לא טאיירים; אין לי שדיים-אקסטרא, וגם לא שדיים אקסטרא-לארג', לא חריץ ולא תוספות ליד בתי-השחי.  כשאני עירומה, התחת שלי לא נראה גדול, או רופס.  אני פשוט נראית טוב.  אני מחייכת לעצמי בראי.

השבוע קניתי המון בגדים, ונזכרתי ב"חכמת חיים" בה ציידה אותי פעם חברה – "הדיאטה הכי טובה היא מלתחה חדשה".  לא ירדתי ולו גרם בחודש האחרון; אבל יש לי בגדים חדשים, שנראים עלי טוב, אז אני מקבלת מחמאות.  צריך לצאת, ואני נוטשת את מראה גופי העירום בראי ולובשת חזיית פוש-אפ לוחצת, מכנסיים נמוכים מדי, גופיה שאני מרגישה איתה איכשהו בנוח, נעליים עם עקב שעד סוף הלילה אתעייף מהן.  אהובי אומר לי שאני כוסית, באירוע אני מקבלת כמה מחמאות, אבל בחיי שהייתי הרבה יותר יפה אם הייתי באה עירומה.

פורסם בקטגוריה לדבר על זה, רגשות | 3 תגובות

מה מגיע לי?

למעשה כבר עבר שבוע מאז שאני זכאית לפרס-על-התמדה שקבעתי לעצמי.

היעד שלי היה להתמיד בחדר הכושר במשך שלושה שבועות שלוש פעמים בשבוע – ואני בארבעת השבועות האחרונים השתדלתי ללכת אפילו ארבע.  השגתי את היעד הזה, וזה היה קל משחשבתי.

לפני כחצי שעה, כשנכנסתי לאוטו, הסתכלתי על השטיחונים השחורים המשעממים שעל רצפותיו וחייכתי לכך שהנה, הגיעו הזמן וההזדמנות ואני ארכוש לו בימים הקרובים שטיחונים ססגוניים, ואפילו אעלה תמונה שלהם לבלוג.  ואז עלו בי מחשבות של ספקות.  האם באמת מגיע לי? בסך הכל, זה היה די קל להתמיד בחדר הכושר, אפילו די נהניתי מזה, ובכלל – זה רק שוונג של התחלה.  באמת יגיע לי פרס כשאתמיד, נגיד, חמישה חודשים באותה התדירות ובאותו הקצב.  אולי אני צריכה להחריף את הקריטריונים? אולי, ארבע פעמים בשבוע, שעתיים בכל פעם, במשך חודשיים? אולי רק בתנאי שאעשה פעילות אירובית בכל ביקור?

נקרתה בפני הזדמנות לחשוב על הערכה עצמית ועל פרגון.  קשה לי לפרגן לעצמי.  יש בזה תמיד, בעיני, איזה "טעם לפגם" אמריקאי-כזה, תחושה שפרגון עצמי זה סוג של חיוך-מודבק כדי ליצור את האשליה ואם אשכנע את עצמי ש-I'm a Winner! אז באמת אהיה כזו, בלי קשר למעשים, רק בדיבורים והתכוונות-גרידא.  כי אני לא מאמינה בזה.

אבל האמת היא, שההתמדה בחדר הכושר בארבעת השבועות האחרונים לא היתה דבר של מה-בכך.  גם אימון קצר הוא סיפור של שעה ורבע לפחות, כולל מקלחת וחניה. ואימון מלא – אירובי + משקולות, פלוס כמה תרגילי מרידיאנים ומתיחות, סאונה ומקלחת מושקעת – זה כבר לוקח שעתיים.  ולמצוא שעתיים פנויות בתוך סדר היום שלי, יחד עם זה שאני מסרבת לקום יותר מוקדם, זה קשה.  קשה.  די מגיע לי כל הכבוד, כי זה שינוי מאוד משמעותי באורח החיים שלי.  אני חושבת על כל השלבים שעברתי בדרך: החל מהפגישות הראשונות עם דיאטנית, אי שם ב-2005, ועל תחילת התהליך עם SparkPeople, לפני יותר משנה.  הייתי צריכה את כל החודשים הארוכים הללו כדי להבין בתוך הגוף שלי, ולא רק בראש, שמהרבה סיבות המצטרפות זו לזו כדאי לי לעשות יותר פעילות גופנית.  ועשיתי כל מיני נסיונות – יותר אייקידו, פחות אייקידו, להתעמל בבית עם המחשב, להשתמש במד-צעדים, לצעוד עם חברות.  ההשקעה האדירה הזו בחדר-הכושר – כספית, פיסית, זמן, נפש – היא דבר חדש.  זו הפעם הראשונה שאני מעמידה את הפעילות הגופנית שלי בראש סדר העדיפויות, ומתכננת דברים סביבה, ולא להפך.  אני מקפידה באופן כמעט אנאלי ללכת שלוש וארבע פעמים בשבוע – והחלק הכי טוב הוא, שאני ממש נהנית מזה.

אז לא מגיע לי? מגיע לי.

ובכל זאת כשמגיע רגע האמת, להוציא ארנק ולקנות לעצמי את הדבר השטותי הזה, שאני בכל זאת רוצה, כפרס על התמדה, אני מרגישה שזה היה קל מדי, פשוט מדי, ואולי צריך יותר זמן, או יותר אתגר, יותר משהו.  אני לא מסוגלת להעריך את העבודה הקשה שעשיתי, בעצמי.

מה שחסר לי זה פידבק מהסביבה.  אהובי תומך, וגם חברותי מביעות הערכה.  אבל כל מיני אנשים שחשובים לי "התחלקו, בלשון כשהגיבו בציניות ("חדר כושר? את?? תמיד נראית לי יותר הטיפוס של לצעוד בטבע"), או ההורים שלי בהערות לא-בונות, בהן הם מתמחים ("כן, ותגידי למדריך שיראה לך תרגילים לשרירי בטן, כי מאוד השמנת שם לאחרונה", "את בטוחה שתתמידי? לא חבל על הכסף הזה?").  חברים קרובים והוריי יודעים לומר בדיוק את הדברים שבהם אני הכי מתלבטת והכי רגישה, ומה לעשות, זה לא זמן טוב בשבילי לשמוע את זה.  אני מעדיפה שידברו איתי – ולא שיגידו לי דברים.  שישאלו אותי איך הולך לי, ולא שיתנו לי עצות.בקיצור, שארגיש שבעדי.

אני רוצה להרגיש שאני בעדי.

פורסם בקטגוריה רגשות | 2 תגובות

המטרות שלי לשבוע הזה 2/8-9/8

1. לעשות פעילות גופנית כל יום – בחדר הכושר או בבית;

2. לשטוף כלים לפחות שלוש פעמים.

פורסם בקטגוריה היום | כתיבת תגובה

דברים שאפשר לעשות כשמרגישים שהתקפת-אכילה קרבה

רשימה מרשימה שאת חלקה תרגמתי וגם הוספתי משלי, שנלקחה מקבוצת הדיון "אוכלים בגלל שעמום" באתר SparkPeople.

 

         לכתוב ביומן / בבלוג / בפורום

         להקשיב למוזיקה אהובה – והפעם גם למילים

         להביט בשקיעה (רלוונטי רק בערב J )

         לצבוע בחוברת-צביעה

         לנגן

         לספר למישהו מה אני מרגישה

         ללמד ילד משחק

         לפוצץ ניילון-בועות (או באתר הזה )

         לצייר

         לעשות אמבטיה ארוכה

         לסוע רחוק

         לצאת להליכה

         לצאת לסרט / הופעה / הצגה

         ללכת לחנות צעצועים או לחנות חיות

         להתקשר למישהו שלא דיברנו איתו מזמן

         לבנות בקוביות או בקלפים, ולהרוס הכל J

         לבנות בלגו

         לנשנש את הכלב / החתול

         לסדר את אחד החדרים בבית

         לארגן את כל הכסף הקטן שמסתובב בתיקים

         לספור עד 10

         להזכיר לעצמי שזה בסדר

         ללכת ל"מקום הבטוח" שלי (פארק, גינה, ים…)

         לקרוא ספר

         מדיטציה

         לשמוע קלטות-רגיעה

         להתקשר לקו-תמיכה

         להכות את הכרית

         לנקות את הבית

         לעבוד בגינה

         לבלות עם אחד האחים / אחיות

         לצ'וטט עם מישהו

         להכין "זר אבלות" לנשנוש שלא ימשיך לחיות

         לעזור למישהו אחר

         למיין בגדים ישנים ולתרום לצדקה

         להכין שקית עם 27 פריטים שלא צריך יותר ולתרום אותם

         לרקוד

         להכין כרטיסי ברכה מאוירים לכל ימי ההולדת של חברים / משפחה שיבואו

         לבקש עזרה

         לעשות דבר אחד שדחיתי

 

פורסם בקטגוריה טיפים, לדבר על זה, ניסיונות | כתיבת תגובה

השתכנעתי באופן סופי

פעילות גופנית מסייעת לשפר את חיי המין!

אפשר לקרוא על זה במאמר הזה.

ותקציר (קצרצר, כי אין לי הרבה כוח) למי שמתעצלת עם אנגלית:

פעילות גופנית עוזרת לחיי המין בכמה אופנים.

העיקרי שבהם היא שפעילות גופנית משפרת את הדימוי העצמי, ואנשים שהדימוי העצמי שלהם גבוה יחסית נהנים יותר ממין.

פעילות גופנית משפרת את זרימת הדם לאיברים האינטימיים, והופכת את הסקס למהנה יותר!

פעילות גופנית מסייעת להפחתת מתחים.  אנשים הסובלים מלחץ וחרדה לרוב לא מרגישים סקסיים במיוחד ואין להם חשק לפעילות מינית.  הפחתת הלחצים והמתח מסייעת להרגשה הטובה ולחיוניות המינית.

יאללה, למיטה 🙂

פורסם בקטגוריה פעילות גופנית | כתיבת תגובה

יותר טעים (וגם) פחות בטן

הכותרת מאחדת שני נושאים שונים בהם הפוסט הזה דן בחופזה מסויימת ובלי להעמיק.

הנושא הראשון – בסוגית הצמחונות.  מן הידועות היא, שלנשים שונות יש טעם-כוס שונה, ובמידה רבה טעמן תלוי בתזונה שלהם.  ממחקרים, סקרים ושאלונים שונים עולה, פעם אחר פעם, כי נשים צמחוניות טעימות יותר.

אלף מילים

והערה בסוגריים לגבי טעמם של גברים: אספרגוס – עושה להם טעם מגעיל, אננס ואפרסקים – משפר ומשביח.

החלק השני – מאמר מעניין שנתקלתי בו לגבי הפחתת שומן הבטן.  שוב, מן הידועות היא שלא ניתן לבחור מהיכן לאבד קלוריות.  שומן יורד קודם כל מהפנים ומהחזה (כן, זה כולל את השדיים, והם לעיתים קרובות קטנים כאשר יורדות במשקל), ואילו רק בסוף ממש מהתחת ומהבטן.  מבאס.  גם לעשות כפיפות-בטן לא יגרום לבטן להתחטב במיוחד.  השרירים בה כן יתמצקו, אבל כל עוד יש שומן – הוא יסתיר את הריבועים.

א-ב-ל, מסתבר שיש מזונות שכן מסייעים להפחית בשומן המתרכז בבטן.  והחלק המפתיע הוא שהמזונות הללו כוללים דווקא שומן חד לא-רווי.  דוגמאות:

זיתים; שמן זית; אגוזים למיניהם – כולל בוטנים ופיסטוק; אבוקדו; שומשום; שמן שומשום; דגנים מלאים.

במאמר מוצע גם "תפריט חטיפים" שבועי המבוסס על מאכלים אלה ודומיהם.  מעניין.

פורסם בקטגוריה טיפים, צמחונות | 4 תגובות

היום הרביעי בחדר הכושר

עד כה התנסיתי ב:

1. פילאטיס (שיעור אחד, השעה הארוכה בחיי, כאבי בטן היסטריים של שרירים שמעולם לא נדרש מהם שום מאמץ) – נראה לי שאמשיך ללכת לשיעור הזה.  המורה הוא הומו מסוקס, כמתבקש, אך עדין דיו על מנת לגרום לכל בנות הארבעים פלוס לעפעף כמתבגרות.

2. צ'י קונג – בזה יש לי קצת ניסיון, והשיעור הזה לא עשה עלי במיוחד רושם.  מה שהיה בו נחמד זה שהיינו שמונה אנשים (או אם לדייק: שבע נשים וגבר), אני הורדתי את ממוצע הגילאים ל-65, המדריך איש צנוע וחובש כיפה, שאשכרה ניגש אלי והציג את עצמו, כל-כולו חף מהרמת האף האופיינית למדריכים של הקורסים האפעס מבוקשים יותר (ע"ע ספינינג וחיטוב דינאמי).  השיעור עצמו הוא כמובן לא מחטב, ממצק או מגמיש, אבל גם לא חוויתי בו את התפרצויות האנרגיה הנעימות המוכרות לי משיעורי צ'י קונג עם טובי המורים בתחום.  ובכל זאת, סיכוי טוב שאגיע, כל עוד זה מסתדר לי בזמנים.

3. בנית תכנית אימונים אישית – כמובן שהמשקל בחדר הכושר היה פחות נדיב איתי ומיד עליתי כמעט שני קילוגרמים שלמים.  המאמן לעומת זאת לא התרגש ואמר לי: "תבחרי משקל אחד ותתמידי איתו, תמיד יש סטיות והבדלים, אם את על אותו המשקל תמיד בכל מקרה תוכלי לראות את השינוי."  אז מה היעדים שלי? נשאלתי.  חשבתי.  "תראה, מידה 38 אני כבר לא אהיה", אמרתי לו והוא גיחך.  "אני רוצה להיות חזקה יותר, גמישה יותר, באופן כללי יותר בכושר.  אני רוצה להרגיש את הגוף שלי.  ירידה במשקל וחיטוב יהיו תוצאות נפלאות, אבל הן לא היעד הבלעדי."  אאוריקה! זה מה שאני מרגישה.  פתאום, בתשובה ספונטנית לשאלה פשוטה, הצלחתי לנסח לעצמי מה אני רוצה.  מה אני רוצה ריאלית.  מה אני רוצה באמת.  כן, הייתי לגבוה במקום לרזות, הקילוגרמים שלי יראו ממש מעולה על מטר שמונים.  אבל זה לא יקרה.אבל אני רוצה להרגיש ביטחון בגוף שלי, שהוא לא הולך לבגוד בי, שאנחנו יכולים לעבוד יחד.זו המטרה שלי.

תכנית האימונים שלי כוללת 3 סטים עם 15 חזרות כ"א על שישה מכשירי כושר שונים, שרק אחד מהם הבנתי באופן ספונטני איך לתפעל. הרגליים שלי מסתבר חזקות יחסית, הזרועות חלשות יחסית, והבטן בכלל לא נמצאת בתוך הסקאלה, המושג חלש אפילו לא מתחיל לתאר אותה.  קצת אני מרחמת עליה, שאני הולכת לדרוש ממנה את כפיפות הבטן מהן התחמקתי כבר בבית הספר היסודי.  אבל כבר פעמיים ביצעתי בה את כל שלושת הסטים, ויצאנו בסדר, אני והיא.  בכל מקרה, אין לי כוונה ליצור בה קוביות (אולי קוביות שוקולד…).

החלק המפתיע הוא שכבר פעמיים עשיתי את כל התכנית, כולל 30 דקות על האליפטיקל (מן מכשיר הליכה שהולכים בו באויר ואז אין זעזועים לברכיים ולגב התחתון) – וזדה היה לי כיף! הייתיבטוחה שזה יהיה מאוד משעמם, אבל למעשה הזמן עבר ובכל פעם נשאר לי טעם וחשק לעוד. אני לא קופצת מעל הפופיק.  אני לא עושה עד שאני לא יכולה יותר, כדי שתמיד אשאר עם טעם של עוד וארצה לחזור לחדר הכושר ולהתמיד.

וגם, עדכנתי את רשימת הפרסים שלי ובכלל את כל הקונספט.

צ'ירס!

פורסם בקטגוריה פעילות גופנית | 2 תגובות

היום הראשון בחדר כושר

עשיתי מנוי לחדר כושר.  מצד אחד זה מאוד משמח אותי, ונותן לי הרבה מוטיבציה.  אני די נרגשת מהמחשבה על כל הסוגים השונים של חוגים שיש שם, ובא לי לנסות די הרבה מהם (אני מראש אוותר על קיקבוקסינג – שנראה לי טפשי ומתאים יותר לכוסיות, ועל יוגה – שמשעמם אותי נורא).  מצד שני זה מלחיץ אותי, כי ללא ספק המקום הספציפי בו אני מנויה עכשיו הוא ממש, אבל ממש לא הסגנון שלי.  הוא נראה ונשמע כמו דיסקוטק – אורות מהבהבים, מסכים מרצדים, מוזיקה קצבית סואנת; בכל פינה מוכרים לך משהו – חטיפי אנרגיה, בגדים מינימלסיטיים, כפפות-אימון; יש מראות בכל פינה; המכשירים מוצבים כך שאין שום דרך להגיע לאנשהוא בלי שכל המתאמנים ינעצו בך מבטים; הקהל הוא של הומואים, גברים מסוקסים,כוסיות וכוסיות-to-be (לא כולל אותי), הגיל הממוצע הוא 30 (אני!); המאמנים מיומנים בשיחה בנימה פלרטטנית שנועדה, כנראה, לגרום לי להרגישיותר בנוח (?!), ופקידות הקבלה בחולצות בטן מצובעות ומפורכסות כאילו הן רגע לפני היציאה למועדון.

אני אומרת את כל זה לאהובי, והוא אומר לי, "מותק, את אוהבת את האנרגיה הזאת".  זה נכון, אבל היא גם מלחיצה אותי.  אני מרגישה חנונית-על, הרגשה ממנה הצלחתי להימנע בהצלחה איך שהסתיימו שנותי בתיכון; אני מרגישה קלולס, איך שנכנסתי הבנתי שאני צריכה להסתפר, לבוא בבגדים יפים יותר וחשתי צורך עז להוציא כסף על כל מיני מצרכים "כושריים" כמו שעון דופק, סופגי-זיעה, כפפות להרמת משקולות ונעליים חדשות.  אני כל כך אוהבת נעליים חדשות.

התאפקתי ולא רכשתי.

פצחתי את קריירת הכושר שלי באימון פילאטיס – חשבתי שיהיהקל ונחמד, הרי כבר עשיתי פעם פילאטיס.  היה קורע.  היה קשה ומאתגר.  המדריך לא התייחס אלי, הוא התקרב רק למי  שעשתה טעויות – אז אני מניחה שבסה"כ הייתי בסדר.  גם הוא הנחה את השיעור באינטנציה הומואית פלרטטנית, ודווקא בפילאטיס על הבוקר נכחו כמה נשים מבוגרות (וגמישות ממני בהרבה).  אין לי בעיה עם האינטונציה ההומואית, זה פשוט מבדר שכל מי ששם מדבר ככה.  אם גם אני אתחיל לדבר כך, לפחות אדע מאיפה זה בא.

עכשיו אני מתוחה כדבעי ובטח אהיה תפוסה להפליא תוך כמה שעות.  מחר אני מתכוונת להתייצב שם לאימון צ'י-קונג.

זו רכישת ניסיון, קניתי מנוי יד-שניה שנותרו בו חמישה חודשים.  אם אעבור אותם בהצלחה כמו שאני מפנטזת, אהיה מחוטבת למשעי בסופם ואולי אפילו אתחייב לזמן ארוך יותר.

פורסם בקטגוריה היום, רגשות | 7 תגובות