יום נחמד

היום עשיתי הכל לפי הספר.

ישנתי כמעט 10 שעות – אמש הלכתי לישון מוקדם (ההליכות עם נ' מעייפות! אפילו שזה לא מרגיש ככה כשאנחנו הולכות, כי אנחנו מקשקשות וזה נחמד).  לא הייתי צריכה לקום מוקדם היום – נדיר בשבוע שלי, וכך יצא שהלכתי לישון ב-23:00 וקמתי בתשע בבוקר.

עשיתי וידאו-אימון מ-SparkPeople.  זה וידאו אירובי שכבר עשיתי בעבר, ואפילו שזה היה רק 10 דקות היה לי ממש קשה ודי נשברתי.  לא עשיתי הרבה מהתרגילים (כולה 10 דקות! ולא יכולתי לעמוד בזה!) אבל צעדתי במקום במקום.

נפגשתי לארוחת בוקר עם חברה, ולארוחת-צהריים עם חברה אחרת.  חששתי שזה יעלה לי בהרבה קלוריות, אבל זה עלה לי בעיקר בכסף.  עשיתי משהו מחוכם: קבעתי איתן מראש לאן נלך, ובדקתי את התפריט של המקום באינטרנט.  מסתבר שגם ל"ארומה" וגם ל"לחם ארז" יש את התפריט ברשת, וב"ארומה" מופיעים גם הערכים התזונתיים של רוב המאכלים.  החדשות הרעות הן שכריך ממוצע בארומה הוא קצת יותר מ-500 קלוריות!  חהדשות הטובות הן שכשיודעים את זה מראש, אפשר להתארגן.  בסופו של דבר היום הזה הסתכם אצלי ב-1300 קלוריות, עם הרבה חלבונים והרבה מאכלים ירוקים, והייתי מאוד שבעה לכל אורכו.

הייתי חיה ככה – בבתי קפה עם חברות, ושמישהו אחר יכין לי אוכל טעים… כשאהיה מיליונרית (או לפחות עם + בבנק).

בוקר:

10:00 חטיף "שוגי GO".

11:00 כריך פורטבלו מלחם קל ב"ארומה", אספרסו ארוך עם כפית סוכר חום.

צהריים:
17:00 חצי כריך לחם קינואה ואנטי-פסטי ב"לחם ארז", אספרסו ארוך עם כפית סוכר חום, סלט ירוק.  לא אכלתי מהבראוני'ס שהחברה שלי הזמינה.

ערב:
23:00 שעועית ירוקה, תבשיל תרד, מאש וטופו, שני חטיפי-אורז, חטיף "שוגי" GO, 2 עוגיות גרנולה.

13 כוסות מים.

התחייבות

האם אני מחוייבת? האם אני מחוייבת באמת?

היום אכלתי יפה כל היום.  חרגתי בארבע עוגיות – עוגיות הן הקושי הכי גדול שלי.  עוגיה ממוצעת היא 50-80 קלוריות, כך שאחת זה לא נורא אבל 4, 5 ויותר זה כבר די הרבה קלוריות ריקות, שומן וסוכר.  אני כל כך אוהבת עוגיות… יש משהו בשילוב של קריספיות עם מתיקות, זה ממש הדבר שהכי קשה לי לעמוד בו.  אני יכולה לדחות מעלי שוקולד, אפילו איכותי ומפתה, אבלכל עקרונותי קורסים אל מול עוגיית-הקפה הכי פושטית ועבשה.

אני גאה בעצמי היום – תכננתי את ארוחת הערב שלי בהתאם לצריכה הקלורית שהיתה לי כל היום.  הלוואי והייתי משאירה לעצמי קצת יותר… גם ככה חרגתי, אבל לא בהרבה.

היום:

בוקר – 08:00 – חטיף גרנולה צ'ואי עם פתיתי שוקולד, דני שוקולד.

ביניים – 12:30 – 4 יחידות קרקר חיטה מלאה ופשתן.

צהריים – 14:00 – קערה גדולה של "תבשיל כפרי" טבעול – ממש לא שווה את הקלוריות, די לא טעים.  אבל לא היה משהו אחר, כי האוכל שהקפאתי לפני שבוע התקלקל בכל זאת.  חצי כוס כרוב חמוץ מבושל, שני חטיפי אורז מתובלים.

ביניים – 17:30 – ארבע עוגיות, קפה שחור עם כפית סוכר, תה צמחים.

ערב – 21:30 – ביצה קשה, שתי פרוסות לחם קל, קצת יותר מחצי קופסא קוטג' 5%.

הבעיה שחזרה על עצמה היום פעמיים היתה שנאלצתי לדחות ארוחות ולא אכלתי כשהייתי רעבה, אלא הרבה אחרי.  בצהריים זה היה כי העוזרת היתה ולא יכולתי לגשת למטבח; בערב זה כי חזרתי מאוחר מהעבודה ולא ישבתי לאכול מיד, אלא עשיתי סידורים בבית ובישלתי למחר.

עוד סיבה לגאווה – בישלתי למחר! מחר יהיה לי מה לאכול.  בישלתי אורז מלא ושעועית אדומה (לא ביחד).

מימוש ראשון

נחמד.  קיבלתי מחזור, הצפת ההורמונים והנפיחות נגמרו ושוב אני מלאת מוטיבציה לעשות דברים.  ביי דיכאון!

אז אחרי חצי יום עבודה לקחתי את עצמי והלכתי לים.  החלטתי ללכת לים כמו בן – עם מגבת וכפכפים וזהו.  אבל אז הכנסתי לתיק גם קרם-הגנה, וגם ספר (וגם עיתון ליתר-ביטחון), את הטלפון הנייד, ארנק גדוש ושני בקבוקי מים.  הרגשתי מאוד מינימליסטית והתגאיתי בעצמי.  בהמשך הצטערתי שלא הבאתי גם: כובע, שמיכה לשכב עליה, MP3 ומשקפי-שמש.  אני לא אדם מינימלסיטי.

ללכת לים זה פרוייקט, ובגלל זה אני מתעצלת לעשות את זה לעיתים יותר קרובות.  בכל זאת, התמקמתי מול המים, העפתי מבטים לצדדים ואזרתי אומץ לפשוט את השמלה (הקצרה מדי, אבל הי, זה ים).  או-אז גיליתי לכל העולם (לכל תל אביב, לפחות), את ה-WWITPB שלי: "What Was I Thinking?! Pink Bikini?!" שקניתי לפני שנתיים.  נשגב ממני: שקלתי אז יותר, והרגשתי טוב יותר עם עצמי.  ובכל זאת, אני חייבת להודות, פריט-הלבוש הזה נראה עלי רע.  WWIT?!  אחרי שאזרתי ופשטתי, טבלתי.  המים היו מושלמים: לא קרים אך גם לא חמים-דלוחים; לא סוערים אך גם לא נטולי גלים, בדיוק מספיק כדי שארגיש כנימפה קפריסאית.  צללתי, השפרצתי, שחיתי חזה וגב, השקפי אל החוף, פנטזתי על אהובי ואז דחפתי את היד שלי לתוך מדוזה.

כשאין למי לצעוק, אין סיבה לצעוק, אז לא צעקתי, אבל איך רציתי לצעוק.  וגם לא היה לי פיפי להשתין על עצמי כדי לשכך את הצריבה.  בזנב מושפל יצאתי החופה, התקלחתי והתנגבתי ונשכבתי על המגבת הזערורית והרטובה (למה לא הבאתי גם שמיכה?) לקרוא (למה לא הבאתי גם משקפ-שמש?).  השמש היתה חמה ונעימה והרגשתי את פסי-השיזוף המחמיאים נצרבים על עורי.  בחורף אוכל לשכנע את כולם שבקיץ הייתי כוסית, והראיה – לבשתי ביקיני בים.

ובכל זאת היה כיף, יש משהו נעים בלהיכנע לחום ולא להלחם בו.  חזרתי הביתה במזגן מקפיא היישר אל המקלחת.
זה היה המימוש הראשון במסגרת הפרוייקט "קוויני מרגישה יותר טוב".  שאפו!

המטרות לשבוע הזה – 22-29/06/08

למצוא חוג להתעמל בו – ושלא יעלה לי יותר מ-200 ש"ח לחודש.  זה התקציב.  השבוע ניסיתי למצוא מישהו שמוכר מנוי לחדר כושר לשלושה-או ארבעה חודשים – כך אוכל להתנסות ולא להתחייב לזמן ארוך מדי.  בינתיים זה לא הלך, אבל אני אופטימית.  אני מתעניינת גם בחוגים כאלה של שריפת קלוריות בחצי שעה – נראה לי מתאים לאורח-החיים הצפוף שלי.  נכון שיש עוד דרכים להתאמן, אבל אני צריכה מסגרת.  אני הולכת למצוא לי אחת כזו.

לעמוד ביעד הקלורי שלי. ניסיתי את זהלאורך כל השבוע הקודם.  זה היה יותר קשה משציפיתי.  אבל אני הולכת לעשות את המאמץ הזה לאורך 12 השבועות הבאים, תוך כדי הגברת הפעילות הגופנית שלי.  אני באמת לא מרגישה שיש הרבה שאני יכולה לשנות בהרגלי התזונה שלי – אני חושבת שאני צריכה לשרוף יותר קלוריות.

ללכת לים.  כל שבוע אני מתכננת, כל יום אני מתכוונת – ולא עושה את זה.  להשתזף גורם לי להרגיש רזה יותר, ולא יזיק לי לעמוד בבגד ים מול הראי.  מעניין שזה לא מרתיע אותי – אולי כי כשקניתי אותו שקלתי יותר מאשר אני שוקלת עכשיו (אבל הרגשתי טוב יותר לגבי הגוף שלי).

הודו לצמח ההוּדְיָה כי טוב?

 חוץ מהסיכונים הבריאותיים המגולמים בכל מיני "תרופות פלא" שמבטיחות עצירת תאבון וכתוצאה מכך הרזיה;

חוץ מהעובדה שהתרופות הללו בטוחות בערך כמו זיופים של ויאגרה ב-50 ש"ח שמוצעים באחוריים של העיתונים;

חוץ מהבטחות השווא, שברון-הלב הצפוי, ההונאה הכספית והעובדה שמשרד הבריאות אפילו לא מפקח (?!) –

מה שיש לי להגיד זה על הפרסומת ברדיו, שנשמעת כך (ציטוט מדוייק):

"כשאוכלים – משמינים! ככה זה.  אם היית יכולה להפסיק לאכול, ודאי היית יורדת במשקל".  ואז מגיע שם המותג, לצמח המבטיח להפסיק את התאבון.

יש עם הפרסום הזה שלוש בעיות:

1. כשאוכלים, לא משמינים.  כשאוכלים יותר מדי משמינים.  יש הבדל.
2. תאבון זה דבר נפלא.  כשיש תאבון למזון, רוב הסיכוי שקל יותר לרזות.  תאבון לאוכל הוא תאבון לחיים, לתשוקה, לשמחה. אין סיבה להפסיק את התאבון.
3. אין שום קשר בין אכילת יתר לבין תאבון.  היו הרבה מקרים שאכלתי בלי תאבון – כי העיניים שלי רצו, כי הייתי מתוסכלת, עייפה או רגוזה; אכלתי גם כשכבר התפוצצתי, כדי לא להשאיר בצלחת, וגם כי היו לי עיניים גדולות.  גם לו הייתי זוללת קקטוס-הודיה שלם לפני הארוחה, עדיין הייתי אוכלת הכל וגם את הקינוח.  אז מה יעזור פה הצמח?

בקיצור, מדובר בהונאה מאל"ף ואד ת"ו, ורק רצוי שאנשים לא ימותו מזה בדרך.

לעניין עצם נטילת תרופות כדי לרדת במשקל – בפוסט אחר.

אני סלב… :)

היום התפרסמה ב"מעריב" כתבה על בלוגריות בדיאטה – וגם אני רואיינתי אליה.

שוחחתי עם הכתבת ביום שלישי והייתי מאוד גאה בעצמי.  אחר כך עליתי הביתה ואכלתי חצי מקרר.

זה לא יאמן: אני יודעת את כל מה שצריך לעשות, ולא עושה את זה.

מה יהיה?

דיכאון ואוכל

הגיע הזמן להודות בפני עצמי: אני בדיכאון.

הדיכאון שלי מתבטא בעיקר בכך שאין לי חשק לעשות כלום.  אין לי חשק גם לעשות דברים שבדרך כלל גורמים לי הנאה.

אחד הסימנים לכך הוא צלילה עמוקה יותר לתוך ספרים.  אני מחפשת ספרים עלילתיים, שקל "ליפול" לתוכם, שיש להם סיפור סוחף.  מצד שני אני לא יכולה להכיל באמת עלילה שיש לה הרבה עומק.  אני קוראת יותר ספרי-נוער, ספרות פנטסיה, ספרי מדע בדיוני אם יש לי.  גם ספרי מתח, אם העלילה שלהם לא סבוכה מדי.

סימן נוסף הוא שאני רואה הרבה יותר טלוויזיה, ולא מצליחה להפחית במינונים.  אני מעדיפה לצפות בטלוויזיה מאשר להיפגש עם חברות; אני מעדיפה לצפות בטלוויזיה מאשר ללכת לישון.  אני מלווה את הצפייה באכילה.

אני מאוד כבדה.  הימים האחרונים מתאפיינים בקבלת החלטות משמחות מדי ערב, ואי-הוצאתם לפועל, מלווה ברגשות-אשם והכאה על חטא מדי בוקר.

אני מחליטה לכתוב שוב ביומן האכילה שלי; אני מפסיקה אחרי ארוחת צהריים.  אני בעיקר אוכלת בערב.

אני מחליטה לצאת להליכה יומית – אפילו של עשר דקות; אבל בבוקר זה מוקדם מדי, ערב מאוחר מדי, בצהריים חם מדי וכן הלאה.

אני מחליטה להתאמן לפי אחד מתרגילי-הוידאו שיש לי במחשב; אני מחליפה נעליים, נזכרת במשהו אחר, מפעילה את המחשב ומתחילה לצפות בטלוויזיה.  אני נזכרת בתכנית שלי להתאמן, ודוחה אותה למחר.

אני בדיכאון ולכן גם אין בי תשוקה מינית.  זה מקשה על היחסים שלי עם בן הזוג שלי.  כבר יותר מדי זמן לא קיימנו יחסי מין בשמחה, בהנאה.  זה כל הזמן נראה לי כמו מטלה.

כל כעס של מישהו עלי אני חווה בטרגדיה.  ביקשתי מהשכן להנמיך את המוזיקה – והוא היה תוקפני מאוד ולא הסכים.  חזרתי לחדר שלי והרגשתי איך הלב שלי דופק ממש בחוזקה – למרות שלא היה בינינו עימות ואפילו לא הרמנו קול.  כמה דקות אחר כך הוא הנמיך את המוזיקה וזה שימח אותי – אבל הלב שלי חוזר לפעום חזק גם כשאני כותבת את זה.  הדרך היחידה שלי להתמודד עם עימותים זה להתעמת.  כשאני לא עושה את זה, התחושות הגופניות של לחץ הן בלתי נסבלות.

ברגע שאני רבה עם בן-הזוג שלי, או שיש לי שיחת טלפון לא נעימה, או שקורה משהו שמלחיץ אותי, כמו התמודדות עם מס הכנסה – אני כבר יודעת ש"הלך" היום.  שלא אצליח לשמור על הרגלי התזונה שלי, שלא אקיים שום החלטה מההחלטות שקיבלתי, שלא אבצע את כל משימות-העבודה שיש לי, שאוכל בלי שליטה דברים משמינים.  אתמול רבתי עם בן-הזוג שלי בבוקר, מתח שנמשך עד הערב, ואכלי כל כך הרבה גראטן תפוחי-אדמה שהיה שמנוני ולא טעים מלכתחילה.  הרגשתי את האצבעות שלי שומניות ודביקות עוד שעות אחר-כך, למרות ששטפתי ידיים ופה בסבון כמה פעמים.  רציתי להקיא את זה.

אני בדיכאון.  יש לכך כל מיני סיבות.  אני רוצה שההכרה בכך תעזור לי לעשות את הדברים הנכונים כדי להתמודד עם זה.

 

משתבש

שבועות עוד לא כאן, אבל החום הגדול כן, ולא היה לי כוח בכלל לאוכל חם/מבושל.  היום אכלתי בסימן מוצרי חלב.

ארוחת בוקר – 10:00:

גביע יוגורט דנונה 3%, כפית טחינה, 3 כפות גרנולה, כף צימוקים (אף פעם אין מספיק צימוקים בגרנולה), אפרסק.

ביניים:

יופלה תותים בשמנת של בן-זוגי – הוא מת על זה והייתי חייבת לטעום.  לא משהו, מתוק מדי.

מעדן "טום וג'רי" של טרה, בטעם שוקו בננה.  זה ממש טעים, למרות שבטח יש בזה צבעי מאכל וכל מיני כאלה.  יש לזה מרקם כייפי, וזה גורם לי לחייך.  כל מה שטוב באוכל.

נשנשתי פרוסת גבינה צהובה "עמק" מהכריך של בן-זוגי.

צהריים? – 16:00:

חיכיתי בתור במס הכנסה. אכלתי טוסט גבינה צהובה שהיה ממש, אבל ממש לא טעים – אשכרה בזבוז קלוריות.  אכלתי גם שני משמשים.  כשיצאתי ממס הכנסה קניתי שוקולדים בתפזורת כדי לפצות את עצמי על הסטרס שנכנסתי אליו מהגשת הדו"ח השנתי.  שוקולד ממולא ליקר, שוקולד עם סוכריות צבעוניות, קלפיות תפוזים מסוכרות בשוקולד מריר.  האמת – זה גם לא היה במיוחד טעים.  ובחום הזה הכל נמס לי עד שהגעתי לאוטו.  ובכל זאת אכלתי את כל מה שהיה בשקית – קטע כזה שאני לא מסוגלת לזרוק אוכל, ושזה משיך לפתות אותי גם כשאני כבר יודעת שזה לא טעים לי.

עכשיו אני רעבה ועוד מעט אלך לאכול דברים שבישלתי לפני יומיים.  זה כיף שיש בבית הרבה אוכל מבושל.  כרוב חמוץ… יאמי.  תבשיל תרד ושעועית לבנה; כרישה וגזר ברוטב לימון.

אתמול שמעתי הרבה ברדיו על צריכת סידן ועל החשיבות שלה.  הרופא שדיבר אמר שהוא מאוד מעודד נטילת כדורי סידן אחרי גיל המעבר -שלא מדובר בתרופה אלא בתוסף מזון, ואין מה לחשוש מהכדור.  הוא אמר שבאופן כללי, גם לפני גיל המעבר, צריך לצרוך לפחות גרם וחצי סידן ליום – ורוב האנשים והנשים צורכים פחות מכך.  מדובר במשהו כמו 6 כוסות חלב ליום, או 3 גביעי יוגורט + קופסא של קוטג' או גבינה לבנה.  זה די הרבה!   זה די מתנגש עם מה שאני מכירה מהרפואה הסינית, לפיה חלב הוא משהו שמתאים לגורים (ובעיקר לעגלים…) אבל לא לבני אדם.  החלב גורם לליחה ולצרבות, ולא רק אצל אנשים הרגישים ללקטוז.  האמת היא שבעקבות לימודי הפסקתי כמעט לגמרי לשתות חלב; אם אני שותה, אני משתדלת לשתות חלב אורגני, ולחסוך מעצמי את הכמויות המבהילות של אנטיביוטיקה ועוד חומרים מוזרים שמכניסים לחלב בתהליך הפיסטור.  באופן כללי אני נוטה לסבול מצרידות, ליחה וגזים – ובשנתיים האחרונות, מאז שכמעט הוצאתי חלב לגמרי מהתפריט שלי,  זה פחת מאוד.

המאמר הזה, של ד"ר חיים סדובסקי, מדבר על חלב בעד ונגד.

הספרון הזה מאת ד"ר אריה אבני מדבר נגד החלב.

עכשיו נשאלת השאלה – בתור צמחונית שמנסה להפחית צריכת חלב ומוצריו, איך לקבל סידן?  בדקתי באתר SparkPeople והנה סיכום של התשובות  שהעליתי, וכמה קישורים:

מקורות טובים לסידן הם קטניות – ובייחוד שעועית מנומרת ושעועית עם עין שחורה (כמו הלהקה, Black Eyed Peas);

ירקות שחשוב לצרוך כדי למנוע אוסתיאופורוזיס – ברוקולי, תרד, עגבניות, ארטישוק, סלרי, גזר, מלפפונים, פטרוזיליה, פלפל, אספרגוס.

אני אוכלת לא רק מרעב

אני אוכלת לא רק מרעב;

אני אוכלת כי לאכול זה דבר מהנה – למשל, כשבישלתי משהו טעים או כשבישלו משהו כזה עבורי.

אני אוכלת כי לאכול זה דבר חברתי – למשל, ארוחות חג, חתונות, מפגשים חברתיים, בבית-קפה עם חברה.

אני אוכלת כי לאכול שם אותי במקום טוב; זה מרגיע אותי.  האוכל הוא מקום בטוח.  כשאני בלחץ, או מתוסכלת, או עצבנית – האוכל הוא משהו מוכר.  בזמנים כאלה אני גם בוחרת מאכלים "לא מאתגרים" – אני אוכלת את מה שאני אוהבת ברמה הכי בסיסית: שוקולד, בוטנים אמריקאיים, טוסט עם קטשופ וגבינה צהובה.

כשאני באירוע ויש מאכלים טעימים שגורמים לי הנאה, אני נהנית לאכול.  אני נהנית לאכול גם דברים משמינים, לא-בריאים בעליל, מלאים סוכר וחומרים משמרים וסינתטיים – רק כי הם יפים ומשמחים את העין, הלב והחך. בראש תמיד מנקרת לי ההנחיה "לבחור נכון" – להעדיף את סלט הפירות על העוגה, את היין על הוויסקי, את רוטב העגבניות על פני רוטב השמנת המוקרם.  אני שמחה כשאני "בחרת נכון" מבחינה בריאותית, אבל גם לבחור בטעים, במפנק, במצ'פר -זו בחירה נכונה מבחינתי.  קל לי לשמוח עליה.  תקופה ארוכה חשבתי ששמחה כזו היא תירוץ, הצדקה פנימית לכך ששוב "נפלתי" ולא בחרתי במזון הדיאטטי יותר.  אני כבר לא חושבת כך.  היום אני רואה בבחירה כזו בחירה מוצדקת בדיוק כמו הבחירה ה"בריאה".  זה עוד סוג של בריאות, מבחינתי.

אבל קשה לי עם עצמי כשאני פותחת את דלת המקרר ואת ארונות המטבח בזעם, מחפשת משהו מתוק / מלוח / קראנצ'י לכלות בו רגשות קשים של עצבנות, תסכול, עצב, דחיה, כעס.  קשה לי עם זה שאני מחפשת אוכל כנחמה.  קשה לי עם זה שאני מחפשת אוכל כפתרון לשיעמום, כסוג של תעסוקה לידיים.  זה חלק בתוכי שהייתי רוצה שישתנה.  שלא כל מריבה תביא אותי לבליסה, שלא כל מצב של לחץ יביא אותי לניקוי של כל החטיפים בבית.

הדוגמנית הבאה של אמריקה – הזוכה של מחזור י'

מודה: אני מכורה ל-"America's Next Top Model" (להלן: ANTM).  כנראה שבמקום מסוים בתוך-תוכי אני גבר, גבר אוהב לראות בחורות לא חכמות-מדי לבושות בביקיני ומתקוטטות על דברים שוליים כמו כוס קפה שנשפכה לכיור או התור לשימוש במעגל-ריסים.  או אולי זה המקום בתוכי שהוא תוצר של החברה הגברית בה אני חיה, החברה שלימדה אותי ש"יפה" עדיפה על כל תכונה אחרת: את יכולה להיות ביץ', את יכולה להיות ממש אהבלה, את יכולה להיות חברה מחורבנת, אבל – כמו שאמרה המתמודדת הבלתי נשכחת ג'ייד (Jade) ממחזור ו' – "זו לא תחרות החברה הטובה ביותר באמריקה.  זו הדוגמנית הבאה של אמריקה, זו תחרות, ואני אזכה."  היא לא זכתה, למרות שהיתה יפהיפה אמיתית עם פה שלא ברא השטן.

אתמול בערב הסתיים המחזור העשירי של תכנית הריאליטי הכה-ממכרת וכה מטופשת הזו.

כמה דברים בגנותה:  יש בנות באמריקה שגדלו על התכנית הזו.  הן היום בנות 20, נגיד, וצופות בה מגיל 10.  אחד הדברים החשובים שהן למדו בזמן הזה הוא שיופי זה תחרות.  התכנית מעלה על נס קודם כל את היכולת שלך להצטלם, אחר כך לצעוד על המסלול, ואחר-כך את ה"אופי" שלך – משהו לא ברור שנשפט בעיקר לפי מידת הכנות בחיוכיה של המועמדת בפני פאנל השופטים.  אם החיוך שלה מספיק רחב וצחקקני, הם יגידו למישהי שיש לה אופי נהדר גם כשבצילומים מהבית בו המתחרות חיות יחד רואים שהיא נוהגת בצורה ממש שערורייתית בבנות האחרות.  ההגדרה של טיירה בנקס ל"אופי" היא צחקקנות בלתי-נסבלת, עליצות ברמה גבוהה וקבועה, אמירת תודה לעיתים מזומנות ככל האפשר ונכונות לבכות על דרמות מחייה בעודה ממתינה לקבל (או לא לקבל) את התמונה שמעבירה אותה לשלב הבא.  כך למשל זכתה בעונה הקודמת סלישה – בחורה בלתי-נסבלת עם חיוך מזוייף ותמידי, פאקאצת-על שבטח זכתה רק לכאפות בבית הספר, או ללהקה של בנות חנפניות סביבה.

כמה דברים לזכותה: התכנית (ואפילו אם זה רק בשם הדרמה) בהחלט נותנת ייצוג ובמה לבנות ממקומות שכוחי-אל במיוחד, לבנות עם רקע קשה של אונס, התעללות, אלימות ומדגישה עוצמה נשית ואת היכולת שלך לבחור את מהלך-חייך ולשלוט בהם.  התכנית נותנת ייצוג לסוגים שונים של יופי – שחור, אסיאתי, "בת השכן", נערות פאנק מופרעות, גותיות, נשים מלאות… התכנית נמנעת מלהגדיר "יופי" בצורה חד משמעית או לפי הסטנדרטים המקובלים של סימטריה בפנים, ומקדמת את נושא המראה הייחודי.

הכי לזכותה:

הזוכה של העונה הנוכחית היא דוגמנית "Plus Size", או "Full-Figured", או בקיצור מידה 38 (ואולי, רחמנה ליצלן, אפילו 40).  היא בחורה יפהיפיה, קצת ביץ' כמתבקש ממעמדה, עם שריו ן מסויים של חוסר-כנות ויחד עם זה משהו כובש באישיות – לפחות כפי שהיא משתקפת מתכנית הריאליטי הערוכה-מדי הזו.  והיא לא זכתה בחסד.  היא באמת היתה אחת מהטובות.  לקראת הסוף התחרות היתה מאוד צפופה, ושלושת המועמדות הסופיות היו מאוד חזקות. אבל…  הנה, תראו את זה:

זה אולי טפשי, אבל אני ממש התרגשתי.  ואפילו הזלתי דמה קטנה, בחלק בו רואים את תמונות הילדות של הילדה היפה והעגולה הזו.  אני תוהה אם זה צעד קדימה, אם זו התחלה של מגמה, של דרך לשינוי.  הם מדברים בתכנית על "זוכה שאפשר יהיה להזדהות איתה"" וזה כל הזמן נראה לי שטויות, מי בכלל מזדהה עם הדמויות הפלקאטיות והצווחניות הללו, אבל הנה – אני מזדהה.  כשיש מישהי שדומה לי, שמזכריה לי את עצמי (ואני ממש, לצערי, לא יפה כמוה), אני מזדהה.  אני גאה שהיא הציגה שמלות ערב בתהלוכה של ורסאצ'ה כי זה מוכיח לי שלא צריך להיות רזה כדי להראות נהדר, מה שצריך זה בטחון עצמי ולהתלבש נכון.  לא להיות קורבן אופנה של מה שמתאים לגוף של נער מתבגר, אלא להכיר את עצמך, את גופך ואת יתרונותיו.

בקיצור, אני מבסוטה הערב.