ספורט זה הכי קשה

הכתבה הזו התפרסמה ב-YNET ומאוד הזדהיתי עם כל אחד מהתירוצים שם.

קשה לי לחזור להתאמן באייקידו.  הימים בהם הלכתי לאימון שלוש ואפילו ארבע פעמים בשבוע נראים לי חלום רחוק.  הים, גם להצליח ללכת פעם בשבוע זה הישג בשבילי.

התירוצים שלי:

  • אני מתגעגעת לדוג'ו הקודם שלי, למאמן הקודם שלי, לחברים שלי משם;
  • לוקח לי חצי שעה להגיע לאימון ועוד חצי שעה לחזור, וזה הרבה;
  • לא נוח לי לסוע באוטובוס / לבוא ברגל / לבוא עם האוטו כי כשאחזור לא תהיה לי חניה;
  • אני שונאת להזיע וכשמתאמנים בתל אביב מזיעים הרבה יותר מאשר בירושלים;
  • זה מאוחר מדי בערב ואני כבר עייפה בסוף היום;
  • זה נותן לי יותר מדי אנרגיה ואחר כך קשה לי לישון.

מכל התירוצים האחרון הוא הכי מוזר, אבל באמת קשה לי לישון אחרי אימון ואז זה מחרב לי את שישי בבוקר.

אמש כתבתי בפורום "נשים באומנויות לחימה" באתר SparkPeople וקיבלתי הרבה תמיכה ועידודים.  אני מקווה שזה יחזיק עד האימון בשבוע הבא.  נראה לי גם שזה שאדע שהמאמן שלי נמצא ולא מחליף שלא בהכרח בא לי עליו יעזור.

אולי אכריז על השנה הזו כשנת הפעילות הגופנית שלי!

פוסט זה פורסם בקטגוריה מחשבות, פעילות גופנית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s